הקצאה – כיצד

ניתן לפרמט באמצעות שלל תוכנות כגון gparted או דרך הטרמינל. כלום לא יוכל להעניק הדרכה מלבד התנסות (וטעייה) בפועל של המשתמש ורק אזכיר את הדברים הבאים:
  1. דיסק קשיח אחד ניתן לחלוקה של עד 4 מחיצות ראשיות.
  2. מחיצה לוגית הינה מחיצה ראשית הניתנת לחלוקה פנימית (וירטואלית) של מחיצות רבות הרבה יותר.
  3. ניתן להשאיר מחיצה ללא מער’ קבצים (FS) אך זו תישאר ללא יכול עבודה של ממש.
  4. דיגלון ותיוג הינם פעולות שנועדו לעקוף את הגדרות ברירית המחדל בביוס (BIOS), במער’ ההפעלה ו\או את החומרה (לדוג': Jumper) – עליהם לא אסקור במאמר זה.
עיגון
על אף קיומן של שלל תוכניות בעלות ממשק גרפי נוח לביצוע עיגון בחרתי לסקור את האפשרות הידנית מהטעם כי תלות בתוכנה חיצונית לתפעול נושא בעל חשיבות כה רבה משאיר את המשתמש ללא יכולת שליטה וככזה, בעת תקלה, יהיה קושי רב בזיהוי וביכולת ההתגברות עליה.
עיגון ידני יעניק למשתמש את הידע ואת השליטה על הרכיב המדובר ודרכו על מער’ ההפעלה בכל עת.
תחילת תנועה
הן במידה וקיימות מחיצות קודמות כגון אלו של ווינדוס והן במידה וערכנו הקצאה כאוות נפשנו אנו צריכים לדעת מה מזוהה ע”י מער’ ההפעלה בטרם ניגש לביצוע העיגון.
ככלל, אם לינוקס בנויה בקבצים הרי שלכל רכיב במחשב בהכרח יהיה קובץ המגדיר אותו לצורך שימוש בו במער’ ההפעלה, קבצי הרכיבים (Devices) יהיו תחת ספריית השורש (dev/) ורכיבים העונים להגדרה של שטח אחסון יהיו בתוך הגדרות הדיסק (dev/disk/), ניתן יהיה להציג את המידע בכמה דרכים בהתאם לצורך ולהלן כמה מהם:
  1. פקודת mount – תציג את את כלל הרכיבי האחסון המעוגנים בלבד כגון HD, Partitions, USB ורכיבים שעוגנו באמצעות כלי שלישי. כ”כ תוצגנה מיקומי העגינה ופרמטרים לעגינה כגון הרשאות וכיו”ב.
  2. פקודת fdisk -l – ניתנת לשימוש בהרשאת על (sudo), תציג (ברשימה) שלל פרמטרים חיוניים כגון סדר הרכיבים, דיגלונים, מער’ קבצים, סקטורים ומגזרים שהוקצו לרכיב ושאר פרמטרים מעניינים.
  3. פקודת ls /dev/disk – תציג 3 אפשרויות, שיש להוסיף לפקודה, למיון המידע לפי מפרמטרים שניתן יהיה להשתמש בהם לצורך עיגון בזיהוי ובכך יאפשרו חוסן מפני אי אילו שהן תקלות עתידיות או לרכיבים ספציפיים וייחודיים (דוג’ להוספת פרמטר לפקודה: ls /dev/disk/by-uuid).
  4. פקודת blkid – תציג את הרכיבים עם מאפיינים פיזיים חיוניים כגון שמות וסדר הרכיבים.